אני לא רוצה ללכת היום לגן!

“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”.
ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ.

”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי.
”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף.
הנשימה חוזרת.

הלב מתרחב,
הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו.
הוא מביע רצון להישאר בסביבה הכי טבעית ומוכרת שלו.
בסביבה שהוא יודע שמקבלת אותו תמיד, בכל מצב רוח, בכל שלב, בכל רגע.

אני נושמת שוב ומבינה.
העיקר כאן הוא לא לתת את הדגש על ‘כמה כיף יהיה לו בגן’, אלא לאפשר רגע את העצב על הפרידה המתקרבת.
להכיל את הקושי ולנחם אותו.
אבל אולי יותר מהכל, הדגש כאן, הוא לתת לו גשר לנקודת המפגש הבאה שלנו.
“אני מבינה חמוד שלי, אתה אוהב להיות איתנו ולשחק איתנו, נכון?” אני אומרת לו.
“אתה יודע מה? כשאאסוף אותך היום מהגן, נעשה משהו ממש כיפי ביחד, מה דעתך?”
“לא, אני לא רוצה ללכת לגן! אמרתי שלא!”

אני נושמת עמוק.
מבינה שהגשר צריך להיות יותר מוחשי בעיניו,
שהוא יוכל לדמיין את החיבור שלנו ממש.
להרגיש, לדעת ולצפות למה שיהיה כשניפגש שוב. אני מנסה שוב.
“אתה יודע שהלבבות שלנו מחוברים תמיד, גם כשאתה בגן נכון? ואחרי שתישן בצהריים, אני אבוא לאסוף אותך ונעשה משהו שאנחנו ממש אוהבים, ביחד – אפשר יהיה לשחק, אפשר יהיה לאכול משהו יחד או לשים מוסיקה ולרקוד. מה תרצה?”
הוא חושב רגע ואומר “נבנה בית לחיות מהקוביות הגדולות”.
“זה נשמע לי רעיון מצוין!” אני מחייכת אליו.
הוא נותן לי יד ואנחנו יוצאים יחד מהבית לכיוון הגן.
בדרך לגן אנחנו מדברים על הבית שנבנה להם: האם יהיה בו מקום לכל החיות? האם נשתמש בכל צבעי הקוביות? ומה לגבי שביל, מים וגג?
ככה אנחנו מדמיינים לנו את הבית שנבנה אחרי שיחזור מהגן.
אנחנו מגיעים לגן, הוא במצב רוח טוב ומתחיל להיכנס פנימה.
שניה לפני שהוא נכנס בדלת, אני יורדת לגובה העיניים שלו, מחייכת ומנשקת אותו, מאחלת לו יום טוב ומוסיפה: “אני כבר מחכה לשחק איתך ביחד אחרי הגן, נבנה בית כיפי ומיוחד לכללל החיות”.
הוא מחייך, מהנהן ונכנס.
הלב שלי נושם.
הוא יכול לדמיין את נקודת המפגש הבאה שלנו וזה בדיוק מה שנעשה כשניפגש.

איזה גשרים אתם יוצרים עם הילדים שלכם?

שלכם, רוני.