כשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו להיות שותפים ולבחור, זה נותן להם תחושת ערך, תחושה שמה שהם אומרים משנה ושהם חשובים לנו וגם דעותיהם חשובות לנו.
מי לא היה רוצה להרגיש כך?
כשאנחנו מאפשרים בחירה אנחנו מעודדים עצמאות, חשיבה וגם הבנה שיש דברים שעולים אחד על השני. למשל, אם אבחר בחולצה האדומה אז הירוקה תישאר בארון.
אם אבחר לאכול טוסט וסלט במקום חביתה, החביתה תעבור ליום אחר. אם בחרתי ללכת לפארק, אז אולי לא יהיה לי זמן לראות טלויזיה היום.
כמובן שכל אלו נלמדים בהדרגה.
אחד הדברים החשובים לזכור לגבי ילדים ובחירות הוא שבמיוחד בתחילת הדרך הם לא יודעים ממש לבחור. אני אציע בננה או אגס. הבן שלי יאמר אגס ואחרי חצי ביס או אחרי שאשטוף את האגס יאמר בננה. זה לא בכוונה, זה לא לעשות דווקא אלא כי הוא לא תמיד יכול להתאפק ולקבל את העובדה שאם מקבלים X זה מונע את Y. לכן התיווך וההסבר כאן חשובים.
דבר נוסף שהרבה פעמים אומרים לנו, הוא לאפשר בחירה מתוך שתי אפשרויות: תפוח או תפוז? פארק או טלויזיה? פאזל או סיפור. צריך לקחת בחשבון שאמנם אנחנו מובילים, אבל אם אנחנו רוצים לעודד בחירה אמיתית, יכול להיות שאנחנו נציע פאזל או סיפור והילד דווקא ירצה מדבקות או לצבוע. שנציע פארק או טלויזיה אבל מה שהילדה שלנו הכי תהנה ממנו הוא דווקא להכין עוגיות יחד.
מה אני מנסה להגיד?
שבחירה אמיתית, לא נובעת מתוך שתי אפשרויות. כשאנחנו מציעים אפשרויות אנחנו רוצים לעזור לילדים להתמקד בתוך האפשרויות הקיימות, אבל זה בסדר אם לפעמים הם יבחרו דווקא מה שלא הצענו.
ועוד נקודה אחרונה למחשבה. לפעמים לבחור זה גם לבחור להגיד לא, או לבחור שלא לבחור. כלומר אם הצענו לאכול פרי או כריך והילד לא ענה, יכול להיות שהוא פשוט לא רעב ולכן הוא אומר לא לשתי האפשרויות. אופציה נוספת היא שהוא לא יודע מה הוא רוצה יותר ולכן הוא מחליט שלא לבחור. גם זה בסדר.
אנחנו ההורים, אנחנו מכווינים, מובילים ועוזרים להם בדרך. חשוב לאפשר ולהציע אפשרויות בחירה, ולזכור שהם ילדים, לפעמים לא בא להם לבחור ואנחנו צריכים לעזור להם עם זה. לפעמים יבחרו 1 ואז 2 ואנחנו נצטרך להציב גבול ולפעמים הם יבחרו ופשוט יהיו מועצמים מכך.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
