רגשות.
על רגשות יש לי כל כך הרבה מה לומר (ככה זה כשאת גם אשת טיפול, גם מדריכת הורים וגם אדם סופר רגיש ומחובר לרגשות(
אבל הפעם בחרתי דווקא להציג בפניכם מושג מהגישה ההיקשרותית.
אז לפני שנדבר עליו ועל הקשר שלו לרגשות, אני רוצה לבקש מכם לשאול ולזהות בעצמכם עם אילו רגשות קשה לכם.
האם אתם אנשים שחווים הכל בעוצמות מאוד גבוהות? האם אתם אנשים שאפשר לומר די אדישים לרגשות? האם יש רגשות מסוימים שקשה לכם לחוות? האם אתם נותנים ביטוי ומקום לכל קשת הרגשות? – רוב הסיכויים שלא.
ולמה זה כך?
בחברה שלנו היום ממש מקטלגים רגשות לפי חיוביים ושליליים. את הרגשות החיוביים מאדירים ונותנים להם הרבה מקום ואילו הרגשות ה’שליליים’ מבקשים מאיתנו למזער את הנוכחות שלהם. זה בא לידי ביטוי במשפטים או ציפיות: “גדולים לא בוכים”, “בנים לא בוכים”, “כשאת בוכה את לא יפה”, “אל תהיה עצוב, תהיה שמח”, “תשתלט על הכעס שלך” ועוד.
משפטים כאלו בעצם לא נותנים לגוונים שלמים של רגשות להתבטא בתוכנו, מבקשים מאיתנו להחביא אותם, לעצור אותם ולמזער את הנוכחות שלהם. מה שלא מבינים זה שרק מי שחופשי להרגיש את כל הרגשות יחווה גם את הרגשות אותם אנחנו מכנים ‘טובים’ במלוא עוצמתם. רק מי שירשה לעצמו לכאוב ולהיות כואב, פגוע ונעלב יוכל להרגיש בכל ליבו גם שמחה, התרגשות ואהבה. רק מי שבאמת מרגיש את כל קשת הרגשות שלו יוכל להרגיש את כל הרגשות שלו במלואם ובצורה אמיתית.
בגישה ההיקשרותית, מי שמסוגל להרגיש ולחוות את כל קשת הרגשות שלו, מבלי לנסות להימנע מחלק כי הם ‘שליליים’ אלא פשוט מבין שרגש הוא כמו גל, הוא מגיע והוא חולף. מי שחווה את הרגשות בצורתם האמיתית הוא בעל לב רך.
אז המושג שלכם להיום הוא –
לב רך.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
