תפסיק לנשוך אותי! או: למה ילדים נושכים?

למה ילדים נושכים?

יש תקופות שבהן השאלה הזו מרגישה כמו שאלת השאלות, נכון? 

כי יש את הרגע הזה שאתם מתחבקים עם הילד שלכם או מתכרבלים יחד ופתאום אתם מקבלים כזה ביס לא צפוי, כזה שתופס אתכם לא מוכנים. לפעמים זה מרגיש שכמו שהילד כל כך אוהב בעוצמות גבוהות, כך חזקה גם היכולת שלו להכאיב לנו בנשיכה שלו. 

בגילאים האלו שהם מתחילים לנשוך (זה יכול לקרות בגיל 8-9 חודשים, שנה או שנה וחצי) אחד האתגרים הגדולים שלנו הוא שמדובר בשלב שהם לא מדברים ולכן קשה להבין מהם מדוע עושים זאת. בנוסף, הסיבות לנשיכות יכולות להיות מגוונות.  

ראשית כל, הגילאים הללו מאופיינים בכמות הולכת וגוברת של תסכול (בכלל החל מגיל 11 חודשים הם נכנסים לשלב או גיל המכונה ‘גיל התסכול’). הרבה דברים פתאום לא מסתדרים להם כמו שהם רוצים, התסכולים מתחילים לצוף ומאחר והם לא יודעים לבטא עצמם עדיין בדיבור, לרוב זה יוצא פיזית. אחת הדרכים בה הילדים מוציאים את התסכולים

 היא דרך נשיכות. 

נקודה שנייה שחשוב שנזכור היא שלרוב שלב הנשיכות מתחיל וקורה במקביל לתהליך בקיעת השיניים שהוא בפני עצמו תהליך כואב. תהליך בקיעת השיניים מעצבן ומתסכל עבורם, כי נורא נורא כואב להם, הם לא יודעים איך להתמודד עם הכאב המציק הזה מה שמגביר את עוצמות התסכול שהם חווים ועלול להוביל לנשיכות בלתי פוסקות שמטרתן מצד אחד לפרוק תסכול ומצד שני להביא להקלה בכאבים והנפיחות שהם חווים.

אז איך מתמודדים עם זה? מה אפשר בכל זאת לעשות?

קודם כל מה שאני ממליצה לנסות ולהבין הוא מתי זה קורה, או באילו מצבים זה קורה יותר:

האם זה כשהילד עייף יותר? כשהוא רעב? כשהוא מתוסכל? או שזה באמת לאורך כל היום ובכל מצב ואז סביר להניח שזה נובע מכאב של שיניים.

אם זיהינו למשל שהוא נושך יותר כשהוא עייף, נוכל לנסות ולתת מענה מוקדם יותר לצרכים שלו. מה הכוונה? אם נצליח לתת מענה לעייפות לפני שהוא מגיע למצב של נשיכות, זה יכול לחסוך אותן. מה שיהיה נכון לעשות כאשר מזהים זאת, זה להרגיע אותו ולהרדים אותו. לעומת זאת, אם הנשיכה נובעת מתסכול – ננסה להבין מה לא עובד לו שם ומה מביא אותו לתסכול ולעודד הסתגלות כדי לשחרר ולפרוק את התסכול בצורה אחרת. אם הנשיכות נובעות מכאבי שיניים נשאף לתת מענה לכך על ידי מתן נשכנים, מריחת משחה מקלה, מתן משככי כאבים וכו’.

מצב נוסף שיכול להביא לנשיכות, הוא כזה שבו הילד מרגיש שאין לו תשומת לב ממך ואז הוא מזהה שזו דרך להשיג ממך תשומת לב. זה מתחבר גם לתסכול. הילד מתוסכל שהוא 

 לא במרכז תשומת הלב שלך ולכן הוא נושך. לדוגמה: הילד אמנם יהיה צמוד אלייך, אפילו יהיה אצלך בידיים אבל את תהיי עסוקה בשיחת טלפון או עם מישהו אחר. הביס יהיה ניסיון למשוך את תשומת הלב שלך אליו. אם זה לרוב מה שקורה – אז זה תמרור אזהרה עבורך לתת את התשומת לב מראש וזה פשוט ימנע את מרבית התקריות הללו.

ואיך מתמודדים בזמן תקרית?

האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להרחיק או לדחוף את הילד מאיתנו כי הוא הכאיב לנו. אבל זה דווקא הדבר שהכי לא כדאי לעשות. אנחנו לא רוצים לייצר הרחקה לילד או לאיים עליו בפרידה (וזה מה שקורה בצורה טבעית גם אם אנחנו לא מתכוונים כשאנחנו מתרחקים מהילד) כי זה יוצר לו בהלה ואז הוא עלול להיות עוד יותר מתוסכל ואגרסיבי. במקום זאת, מה שאפשר לעשות הוא לא להרים את הקול, אלא לתת תגובה מאוד ברורה ועניינית ולהציע תחליף. אפשר למשל להגיד: “אנחנו לא נושכים”, או “לנשוך זה אסור”, או “אמא לא מרשה לנשוך”, בצורה מאוד ברורה ומאוד עניינית ולעצור את הפעילות שעושים עם הילד באותו הרגע. למשל אם הילד יונק ותוך כדי ההנקה הוא נושך, אז עוצרים את ההנקה, אומרים ‘לא נושכים’, אבל החלק החשוב הוא ששומרים על חיבור. אנחנו לא מפרידים, לא מרחיקים, לא מעבירים פתאום לאבא, לא עושים ברוגז, לא מתעלמים ממנו, וזה חלק מאוד מאוד חשוב. אולי הכי חשוב בכל ההתמודדות. אנחנו מעבירים כאן מסר שההתנהגות לא מקובלת עלינו אבל שאנחנו עדיין רוצים בקשר ובחיבור איתו. אפשר ממש להגיד מנטרה קבועה: “עם השיניים אנחנו אוכלים, מחייכים, מדברים ושרים”. לשים את הדגש על מה כן עושים עם השיניים. 

שימו לב שהצעתי להגיב בצורה ברורה ועניינית, לא לשחק אותה נעלבים, לא לבכות בכאילו וכו’. למה? כי אנחנו לא רוצים לתת לכך יותר מידי במה. אם הילד מקבל תגובה מאוד חזקה והרבה התייחסות סביב זה, אז הוא ‘מרוויח’ את תשומת הלב שלך, מה שיכול להביא אותו לעשות זאת שוב כדי לקבל כזו תגובה פעם נוספת. בכל מקרה גם אם זה קורה שוב ושוב חשוב להגיד בצורה ברורה – לא נושכים. לא להתעצבן, לא לקחת את זה אישית (גם אם הוא נושך רק אותך וזה סופר כואב), להבין שהוא כרגע מנסה לבדוק את התגובה ולראות איזה סוג תגובה הוא יקבל. החל מהגיל הזה והלאה מאוד מאוד חשוב להם לבדוק אילו תגובות הם יכולים להפעיל ולהוציא מאיתנו. הם מחפשים להפעיל אותנו בכל מיני צורות. לכן חשוב להציב את הגבול אבל במקביל לא לייצר פרידה.

אם לסכם את הדברים, 

הילדים שלנו נושכים ממגוון סיבות. אחת הסיבות הנפוצות ביותר לנשיכות היא תסכול וחשוב להבין מהיכן הוא מגיע. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי בגילאים הללו שהם נושכים ההבנה שלהם את העולם היא בצורה חלקית. למשל הם יכולים להבין שנשיכות זאת אסור או לא נכון או לא מתאים. אבל הם לא מסוגלים להבין שהם עושים פעולה כואבת לאחר. הילדים בגילאים הצעירים (עד גיל 5 לערך) לא מסוגלים להחזיק בשני רגשות סותרים במקביל (למשל שהנשיכה מביאה לו להקלה או פריקה של התסכול או הכאב אבל לצד השני היא כואבת מאוד). הם עוד לא בגיל להסתכל ולהתחשב באחר בצורה הזו. אין להם את היכולת המוחית הזו עדיין (היכולת הזו לאינטגרציה ולהחזקה של רגשות סותרים מתחילה להתפתח סביב גיל 5 ומשתכללת סביב גיל 7). 

לכן, עם כל הכאב שבדבר, לעיתים הדבר הכי טוב הוא פשוט לעצור את ההתנהגות בצורה ברורה ועניינית, לזכור שהיא לא מכוונת כדי לעשות לנו רע, אלא נועדה לספק הקלה ומענה לצרכים שלהם. חשוב שנחזיק בראש את היכולות הקוגניטיביות של הילדים שלנו ונדע שהם לא מסוגלים להחזיק את הכאב שלנו ביחד עם ההקלה, הפורקן ולעיתים העונג שהם מקבלים בעת הנשיכה. אולי הכי חשוב מהכל, להשתדל לפעול בצורה שאינה מרחיקה או מפרידה להפסקת ההתנהגות הזו כדי לא לייצר בהלה או איום על הקשר. התבוננות מעמיקה על מה מביא אותם לנשוך תביא לפתרון ארוך טווח ולא לפלסטר שיפסיק נקודתית את הנשיכות.