הפעם חשבתי לכתוב לכם כמה מילים על ילדים בכורים ומיומנויות חברתיות.
יש הרבה מה לומר על ילדים בכורים, שהם פורצי הדרך, שהם הילדים שעליהם אנחנו עושים את ‘הטעויות שלנו כהורים’ שהם הכי דומים לנו, שהם לרוב זהירים יותר, שואפים לרצות יותר, בוגרים יותר.
אבל מה הקשר למיומנויות החברתיות שלהם?
אז על קצה המזלג – ילדים בכורים ידועים ככאלו שהם בעלי יכולת גבוהה יותר ליצור קשרים עם דמויות מבוגרות מהם. ואם תחשבו על כך, זה דווקא הגיוני, הרי הבכורים שלנו הם הראשונים בתא המשפחתי, אין להם אחים, ולרוב גם לא תינוקות או ילדים רבים אחרים בסביבתם. באופן טבעי, הדמויות שעימם הם מתקשרים הם המבוגרים שמטפלים בהם, אך בשונה מילדים מרכזיים, שלישיים וכו’ אין להם דמות נוספת הקרובה לגילם ללמוד ממנה. הם מבלים פרק זמן יותר ממושך מאחיהם עם ההורים בלבד.
כך נוצר מצב שבו האינטראקציה החברתית בה הם מתנסים היא של יצירת קשרים עם דמויות מבוגרים. זהו אזור הנוחות שלהם. לכן, לא פעם נראה שדווקא ילדים בכורים, מתקשים יותר ביצירת מיומנויות חברתיות עם בני גילם, או אם תרצו בשפה המקצועית – קבוצת השווים.
אז איך אפשר לעודד את המיומנויות החברתיות של הבכורים שלנו (ובכלל)? כמה נקודות למחשבה:
והכי חשוב – זכרו שהענקת תחושת ביטחון והורדת חששות היא באחריותנו. ככל שנתווך, נאפשר להתנסות בחוויות מסוג זה במרחב בטוח, כאשר יש ליד הילד שלנו דמות מרגיעה שהוא בוטח בה, סביר שהוא יעז יותר לנסות ולחקור ובכך לשכלל את המיומנויות שלו.
בהצלחה!
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
