אחד התיאורים הכי עתיקים בסיפור של פרידה מחיתולים הוא לתת פרס כדי לחזק הצלחות. אתם בטח מכירים את זה במונח של ‘פיפי פרס’ או ‘קקי פרס’. הפרס הזה יכול להיות מדבקה, מתנה קטנה, זמן מסך, עוגייה, גלידה ועוד ועוד.
בגדול, זה משהו קטן יחסית שאמור לשמח את הילדים שלנו.
אז למה אני נגד?
אני מאמינה שבתהליך הפרידה מחיתולים, הדבר העיקרי הוא הלימוד של ההקשבה לגוף. ההליכה להתרוקן מתוך מודעות לגוף שלי ולצרכים שלי. ההליכה לשירותים או לסיר צריכה לנבוע מהרצון הפנימי שלהם להרגיש טוב יותר, לתת מענה לגוף שלהם שמאותת להם, או אם תרצו, אפשר לקרוא לזה מוטיבציה פנימית.
פרסים לעומת זאת הם מוטיבציה חיצונית. הם מגיעים מבחוץ והם לא משמרים את הרצון לעשות את הפעולה הזו עבורי אלא עבור משהו שאני אקבל או אשיג מזה. בהתחלה זה על פניו יכול להיראות לא בעייתי. הרי מה הבעיה שאם הוא עשה פיפי בסיר הוא יקבל מדבקה? יש אפילו שיאמרו שלהיפך, זה ייצור לו מוטיבציה לנסות שוב. הם צודקים.
רק את החלק החשוב ביותר הם לא אומרים לכם.
שאם הוא יקבל הפעם פרס, גם בפעם הבאה הוא יצפה לקבל פרס. ואז בעצם נוצרת ציפייה לפרס (חיצוני) בכל פעם שהילד מצליח. אז מצד אחד יש ציפייה למתנה כלשהי כל פעם שהילד מצליח להתרוקן. ואז, מה קורה כשהם מצליחים כמה פעמים ביום? כל הזמן תתנו פרסים / מתנות? ועוד יותר משמעותי, מה קורה כשמפסיקים עם הפרסים? מה התחושה שלהם?
אם המוטיבציה שלהם תלויה בגורם חיצוני, כאשר לא יהיה יותר הגורם החיצוני, גם המוטיבציה עלולה להיעלם וזה יוצר לא פעם תקיעות או רגרסיה בתהליך.
ואם כל זה לא מספיק, הנה הצד השני של המתרס.
אם כשהילדה שלכם מנסה להתרוקן בשירותים ומצליחה היא מקבלת פרס. מה לגבי הפעמים שהיא מנסה ולא מצליחה? (יצא לה בתחתונים, לא הספיקה להגיע, ניסתה לעשות ולא יצא כלום)? אם הילדה לא מקבלת פרס היא מבינה שהניסיון הזה לא שווה, או לחלופין שווה הרבה הרבה פחות מאשר כשהיא מצליחה.
אז גם אם מסתכלים רק על החלק הזה, הוא בפני עצמו נוגד לגמרי את התפיסה שלי (והתפיסה ההיקשרותית בכלל).
ומה התפיסה שלי אומרת אתם שואלים?
אני מאמינה שהילדים שלנו בתהליך הפרידה מהחיתולים בעצם לומדים משהו חדש. לומדים להתנהל בלי חיתול, לומדים להתרוקן בצורה אחרת מזו שהכירו עד כה, לומדים להקשיב לגוף שלהם. המון דברים חדשים, שדורשים מהם את המוטיבציה הפנימית שלהם. החיזוק צריך להגיע מהניסיון, מהדרך ולא רק מהתוצאה (אם הצליחו או לא). בעיניי זה שיעור שרלוונטי לכל תחומי החיים ולא רק לפרידה מחיתולים (אבל בזה אנחנו מתעסקים כרגע )
אז בפעם הבאה שאתם, או סבא וסבתא מציעים פרס כדי שהילד יישב בסיר או בשירותים, הלוואי והפוסט הזה יקפוץ לכם בראש ותעדיפו לעודד אותם להקשיב לגוף שלהם, לעצמם ולא לגורמים חיצוניים שייעלמו ברגע שדברים קצת יתבססו.
איזה פחדים התפתחותיים חשוב שתכירו? אני אקדים ואומר שלפעמים זה נראה כאילו פחדים “צצים” משום מקום: רגע אחד התינוק חייכן לכולם, וברגע השני הוא צורח כשסבתא מתקרבת. רגע אחד הפעוט גיבור, וברגע השני הוא מפחד מהשואב אבק. אבל זה לא סתם, הילד שלך לא מפחד סתם. הפחדים האלו יכולים להיות חלק מההתפתחות הרגילה והטבעית של ילדים וחשוב שנכיר אותן. ***דיקסליימר
כמה מילים על רגישות גבוהה ועל ילדים רגישים: לא סתם הנושא של רגישות גבוהה מעסיק אתכם כל כך 🥰 היום אחד מכל חמישה הוא אדם רגיש מאוד 😇 המאמר הזה יהיה בפוקוס על הילדים שלנו ולכן אני אתמקד בתיאור היום במונח ‘ילד רגיש מאוד’ או ‘ילד עם רגישות גבוהה’ אז מה זה בעצם ילד רגיש? אני יוצאת מנקודת הנחה ששמעת
המשפטים שאת אומרת לעצמך וממש עלולים לקלקל לכם את תהליך הפרידה מחיתולים: “אין היא קטנה מידי” “אם היא מפספסת, היא בטוח לא מוכנה” “הוא לא יודע לשחרר” “קקי זה עסק מסובך” “זה בטוח יעבור קשה” “אם נתחיל עם סיר נצטרך שתי גמילות, אין לי כוח לזה” “אם הוא לא מבקש, אני לא מתחילה, ממש חסר לי עכשיו הפיפי בכל מקום
היי! כדי להעניק לכם חוויה מותאמת ונעימה יותר, האתר שלנו משתמש בקובצי Cookies. בלחיצה על 'אישור' אתם מסכימים לכך. במידה ואינכם מסכימים אין להמשיך ולגלוש באתר סודיות ופרטיות
)
