כאמא, אני מאמינה שלתת מענה לצרכים של הילדים שלי זה אחד הדברים הכי חשובים שבחרתי לקחת על עצמי ברגע שהפכתי להורה.
כן כן, אני בחרתי להביא את הילדים שלי לעולם וזה אומר גם להתמודד עם האתגרים שיש להם, בכל תחום. זה יכול להיות פיזיולוגי, זה יכול להיות רגשי, זה יכול להיות חברתי או משהו אחר. בכל מקרה, מה שיגיע, נתמודד איתו.
זו המשמעות בעיניי של להיות המבוגר האחראי. האחראי על הקשר. אחראי על הילד.
לתת לו מענה מדויק למה שהוא באמת זקוק לו וצריך מבפנים. בין אם זה פיזיולוגי ועל אחת כמה וכמה אם מדובר במשהו רגשי.
זו המשמעות של להכיר את הילד שלי מבפנים – לדעת מה הוא צריך בכל רגע נתון ולספק לו את זה. גם אם זה לא לגמרי ברור לעין מה הוא צריך. הלב יודע.
להיות הורה זו לא ריצת ספרינט.
זו ריצה למרחקים ארוכים.
לטווח הארוך.
זה לתמיד.
להיות הורה זה להבין את הילד שלנו מבפנים.
ולפעול מהלב.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
