מי ברח?

שפה היא דבר חשוב.
לא תמיד אנחנו נותנים את הדעת למילים שלנו. בטח כשדברים שגורים לנו באוטומט בראש.

אחת המילים הכי שגורות סביב תהליכי פרידה מחיתול היא המילה ‘ברח’. אבל הפעם אני רוצה שתשבו לערער על זה, שתחשבו שנייה על השימוש במילה הזו.
מאיפה היא באה?
כשאני אומרת שמשהו ברח לי, זה אומר שלא הייתה לי שליטה עליו, ללא יכולת בחירה, אולי אפילו ללא תשומת לב.
האם זה באמת כך כאשר יוצא לילד פיפי או קקי?
האם הצרכים באמת בורחים להם מהגוף בלי שהם יכולים לשים לב לכך?
בלי שהם יכולים לשלוט או לבחור בכך?
בעיניי התשובה היא – לא!
שום דבר לא בורח להם. הם יכולים להיות במודעות לנושא, בתשומת לב. הם יכולים לבחור בכך ואין פה אלמנט של בריחה בכלל.

אפילו כשמדברים על אדם שבורח מסיטואציה, אנחנו יודעים ומבינים שמדובר בבחירה של אותו האדם. בריחה נובעת מבחירה. עכשיו, אם יצא לילד פיפי והוא ברח לו אבל זה נעשה מבחירה, אז מה הטעם בלהגיד את המילה ברח? איזו תועלת יש בה?
להיפך, במילה ברח יש קונוטציה ביקורתית, שלילית. שקרה כאן משהו לא בסדר.

האם בתוך תהליך הלמידה, כשהילד נופל אנחנו כועסים עליו שהוא נפל? שזה לא בסדר שתוך כדי ההתנסות הוא לא הצליח? אז למה בפרידה מחיתולים זה כך?

אז…
אם שכנעתי אתכם ואתם מחפשים מה אפשר להגיד במקום, אפשר להגיד ‘עשית פיפי’, או ‘יצא לך פיפי’ שבהם אין חיבור שלילי או ביקורתי, אלא רק ציון עובדה, מה שיכול לסייע ולקדם את תהליך הלמידה.

בואו נשמור את המילה ברח למשהו או למישהו אחר, לא לפרידה מחיתולים.