“תגידי רגע רוני, אם אני אחכה עוד קצת, יש מצב שהיא לא תעשה לי פיפי על הספה?”
ככה חופית שאלה אותי כשנפגשנו בפארק עם הילדים אחר הצהריים.
השאלה של חופית החזירה אותי לאחד המיתוסים הגדולים שיש סביב הפרידה מחיתולים. המיתוס שמדבר על לחכות כדי לקבל פחות פספוסים.
אחד הדברים הכי חשובים שאני רוצה שתדעו על פרידה מחיתולים היא שמדובר בתהליך.
תהליך למידה לכל דבר.
כשאני מדברת על תהליך למידה אני מתכוונת לתהליך שבו יש רכישה של מיומנות חדשה. אז אם הילד רוכש מיומנות חדשה, לומד איך להתנהל איתה אז בדיוק כמו כל דבר חדש שאנחנו עושים- בהתחלה זה לא יעבור חלק.
יהיה צעד קדימה וצעד אחורה.
לפעמים אפילו שניים אחורה.
זה לא אומר שהתהליך לא מתקדם,
זה לא אומר שמשהו שם לא בסדר עם הילד,
זה גם לא אומר שהוא לא מוכן.
זה רק אומר שהוא בתוך תהליך של למידה ומרבית התהליכים לא עוברים בצורה מושלמת על ההתחלה.
אז השאיפה הזו, התקווה הזו להימנע מפספוסים אם רק נחכה עוד קצת, היא שאיפה לא ריאלית.
היא סוג של אשליה.
עכשיו, כשאתם יודעים את זה, אתם מגיעים צעד אחד קרובים יותר לתהליך פרידה מחיתולים שהוא ריאלי ותואם את החיים ומוריד מכם סטרס ומהילד שלכם כשהוא יפספס.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
