למה צריך הסתגלות למסגרת?

הוא אפילו לא הסתכל אחורה.
חיכיתי לראות אם הוא יסתובב, יגיד משהו, אבל לא.
הוא פשוט המשיך ללכת ולשחק עם החברים.

מכירים את הילדים שנכנסים לגן ואפילו לא מסתכלים אחורה?
ככה הבן שלי היה השבוע בגן שלו. זה גן שהוא הולך אליו כבר שנתיים, הוא מכיר את הצוות היטב ומרגיש שם בבית.
אבל זה לא תמיד היה ככה.

בתחילת הדרך בגן, הוא היה זקוק להדרגתיות כדי להסתגל לרעיון של מסגרת.
הרעיון של מקום שהולכים אליו במיוחד ובו חולקים צעצועים, אוכלים יחד, ישנים יחד, לומדים דברים חדשים הוא פתרון יחסית חדש של החברה המערבית.
בעבר, בשבטים, כפרים וכו’ כל זה היה מובן מאליו וקרה בכל מקרה מעצם הביחד של בני השבט או הכפר.
אצל ילדים בכורים זה הרבה פעמים קונספט לא מוכר כי אין להם אחים לחלוק איתם, אז במידה ולא נחשפו לכך קודם – הם לא מכירים את זה בכלל.
בדיוק בגלל זה ההדרגתיות וההסתגלות לגן הייתה לי חשובה כל כך.
להכיר לו סביבה חדשה שאינה מוכרת, להכיר לו את ההתנהלות החדשה שאינה מוכרת לו ובראש ובראשונה ליצור קשר וחיבור עם הצוות לפני שהוא נשאר איתם לבד ליום שלם.

בהתחלה אני הייתי איתו, ישבתי איתו ושיחקתי, רחוק מכולם.
בכל פעם שמישהו עבר הוא נצמד אליי וחיפש להתכרבל בתוכי. נתתי לזה מענה מלא.
לא דחפתי אותו לשחק עם הצוות,
לא הכרחתי אותו להיות עם אף אחד מלבדי.
מצד שני, שידרתי לו המון ביטחון במקום ובצוות. בכל פעם שאשת צוות עברה או ניסתה להיות איתו, חייכתי בחום, החלפתי מילים איתה ושידרתי לו: ‘הכל בסדר חמוד, היא אחת משלנו’.

הגענו כל פעם לפרק זמן קצר ואני הייתי הדמות שנכחה איתו כל הזמן.
לא ניסיתי להיעלם לשירותים,
לא הלכתי ‘רגע’ לשתות או כל דבר אחר שיכריח אותו להתמודד בלעדיי.
פשוט נתתי לו את הזמן.
סמכתי עליו שכשהוא ירגיש יותר בנוח ובטוח הוא לבד יעז להתנסות.

ואז היה יום שהוא הסכים לקבל את הבקבוק מים מהגננת במקום שהיא תעביר אותם דרכי.
זה היה ניצן ראשון של קשר בינו לבינה.
ראיתי איך בכל יום הוא עוד קצת ועוד קצת מתחיל להיפתח, לגשת יותר לצעצועים, מעז להתרחק ולעשות משהו לבד עם הגננת.
בהתחלה עם מבט אחורה לראות שאני שם, אחר כך כשהבין שאני לא בוחרת או נעלמת גם כשהוא מתרחק, הוא העז יותר להסב את המבט, אפילו להיכנס מהחצר פנימה ולעשות דברים בלעדיי.

ואז – לאט לאט הוא התחיל להישאר גם בלעדיי במסגרת.
כשבכה – הגננת שכבר למדה להכיר אותו, ניחמה אותו.
כשהיה לו עצוב היא ידעה לתת לו את החיבוק ותשומת הלב הייחודית, וכן, אם היא הרגישה שקשה לו מידי היא גם ידעה להתקשר אליי ולחשוב יחד מה עושים.
כעבור תקופה לא ארוכה בכלל הוא התחיל להיכנס בשמחה לגן, והיום, כמו שסיפרתי לך, הוא אפילו לא הסתכל אחורה.
נכנס, קיבל חיבוק מהגננת, אמר לי שלום ורץ פנימה בשמחה לחברים.

וזה היה שווה את זה!
ההסתגלות הארוכה הייתה שווה את הכל. בדיוק בשביל שהוא ייכנס ככה לגן.
מקווה שהסיפור האישי שלי מהווה עבורך השראה לבניית תהליך הסתגלות מותאם וקשוב לילד שלך.

מאמרים נוספים שיוכלו לעניין אותך

למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה?

למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות

קראו עוד »

על השפעת ההסתגלות למסגרת לתהליך הפרידה מחיתולים

זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך

קראו עוד »

אני לא רוצה ללכת היום לגן!

“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא

קראו עוד »