”אני מחכה לגיל שנתיים וחצי, לפני זה הוא לא יהיה מוכן”.
“אין מצב שבגיל שנה וחצי אפשר להיות בלי חיתול בכלל”.
“רק ילדים שמפשפשים אותם מגיל ממש צעיר יכולים להיות בלי חיתול מגיל מוקדם”. באמת?
אז האם יש גיל שבו נכון להתחיל?
מסתבר בעצם שלא.
למה?
כי ילדים יכולים להתמודד עם הצרכים שלהם בלי חיתול מהיום הראשון שנולדו. הכל עניין של כמה עצמאות אתם מכוונים ורוצים שתהיה לילד וכמה אורך נשימה וסבלנות יש לכם.
ולמה הכוונה?
ילד בן כשנה יכול למשל לאותת לנו כשהוא צריך להתרוקן, הוא יכול גם להתאפק מספר דקות עד שעות כאשר המיומנות הזו מתורגלת. הוא אפילו יכול אולי לזחול ולהתיישב על הסיר כדי להתרוקן. אבל הוא עדיין זקוק להמון עזרה שלנו – הוא עוד לא מסוגל להתפשט לגמרי לבד, לעיתים יזדקק לעזרה להתיישב על הסיר או בשירותים ולנגב לו כמובן. בתהליך בגיל הזה נשארים המון חלקים באחריות שלנו, וזה בסדר גמור.
לעומת זאת, ילד בגיל מאוחר יותר סביר שיוכל להתפשט לבד, להתיישב לבד ורק לקרוא לנו למשל לנגב לו. הוא יוכל לתקשר במילים את הצורך שלו להתרוקן ובכך בעצם יהיה עצמאי יותר בתהליך. בנוסף, לעיתים התהליך יהיה מהיר יותר כיוון שהלמידה של המיומנות של התיישבות על הסיר או האסלה יילמדו מהר יותר. בגילאים מאוחרים יותר בעצם הילד יוכל להתפנות יחסית באופן עצמאי.
עכשיו כבר הבנתם, אין בעצם גיל אחד שבו ‘נכון’ יותר להתחיל. בעיניי שני דברים צריכים להנחות אתכם במתי להתחיל – 1) הפניות והמוכנות שלכם, ו-2)ההבנה שזהו תהליך שאי אפשר להאיץ בו. חשוב שנאפשר לילדים שלנו להתפתח בקצב שלהם, גם בנושא הזה. לפעמים עם כמה שנרצה לזרז את הדברים יש לחכות שהבשלות הפנימית של הילדים תגיע, שההתפתחות שלהם תאפשר את השלב הזה ולכן הדברים לוקחים זמן. ככל שהציפיות שלכם יהיו יותר מותאמות לגיל, כך התהליך יכול לעבור עליכם יותר בנעימים.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
