מכירים את זה שהילד עשה משהו לא בסדר? ומה שהייתם רוצים זה שהוא יתנצל? יבקש סליחה?
אז זהו שזה לא עובד ככה אצל ילדים קטנים.
לילדים קטנים אין את ההבנה של ‘צריך’, ‘מנומס’ או “ככה נכון”. הם פועלים מתוך רגש ודחפים ומתקשים לווסת את עצמם. הם לא מבינים שאם דרכו על מישהו אז ‘מנומס’ להתנצל ואם נכנסו במישהו תוך כדי ריצה, אז לומר סליחה הוא ‘המעשה הנכון’. מבחינתם האיש הזה עמד להם בדרך והפריע ולא נורא אם הם נתקלו בו.
.
במקביל, אין להם את היכולת להחזיק שני רגשות סותרים (לו זה היה נעים להרביץ ולי זה היה כואב) וגם לא להחזיק מורכבות של שני דברים בעלי קצוות (למשל שאני רעבה והוא עייף) . היכולת המוחית הזו היא יכולת שמתפתחת בהדרגה, כמו כל יכולת מוטורית, שפתית ופיזית. היכולת הזו מגיעה לתחילת הבשלות סביב גיל 5-7 ואצל ילדים רגישים אף מאוחר מכך.
.
כשילד עושה משהו שלא נעים לנו, ואנו מצפים ממנו שיאמר ‘סליחה’. אני רוצה שתשאלו את עצמכם מה אתם באמת רוצים להשיג?
האם מה שאתם מחפשים הוא ‘כפרה מיידית’ על המעשה? כלומר שיגיד סליחה רק כי הוא יודע שזה מה שנדרש?
אם כן, אז להמשיך ולהגיד לילד שלכם – תבקש סליחה. אולי ילמד אותו את ההתנהגות הרצויה.
אבל…
אם אתם רוצים או שואפים שהילד שלכם יבין לעומק כי המעשה שעשה אינו נעים לאחר ויתנצל לאחר שהוא באמת מבין את חומרת המעשה, אז מה שכדאי להגיד בגילאים הללו הוא את תיווך הרגשות והתחושות שעלו בו ובצד השני. לתמוך בתהליך האינטגרציה ולחכות שההבנה תגיע עם ההתפתחות.
אז איך עושים את זה?
אפשר לומר: אתה נתת מכה לאמא. זה היה לי מאוד כואב ולא נעים. אני לא אוהבת שנותנים לי מכה, זה כואב לי. כשמכאיבים ולא מתכוונים לזה, נהוג לומר סליחה. אני יודעת שלא רצית להכאיב לי. אני סולחת לך.
עוד נקודה שיכולה לעזור בנושא היא דוגמה אישית. אם חלילה אתם עשיתם משהו לא נעים לילד שלא בכוונה או אמרתם משהו לא לעניין, אתם יכולים לומר: סליחה, זה יצא לי חזק מבלי שהתכוונתי, או לא התכוונתי לומר את המילים הללו, אני מצטערת.”
כך גם הילד שלכם רואה שאתם אנושיים, גם לכם יכולות לקרות טעויות מסוג אלו ולומד מכם את דרך ההתמודדות שלכם – ההתנצלות.
.
אז בפעם הבאה שמישהו מעיר לכם שהילד לא ביקש סליחה אחרי שדרך על מישהו, שפך מיץ או חלב, נתן מכה וכו’. אם אם אתם אלו ששוכחים זאת בהתנהלות היומיום שלכם, נסו לזכור את הגיל שלו, את הבשלות וההתפתחות שלו וזכרו שדוגמה אישית, כוונות טובות ושמירה על הלב הרך שלהם יביאו להבעת סליחה כנה ואמיתית, מהלב, בשלב המתאים.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
