רובנו, כאשר הילדים שלנו מתנהגים לא לרוחנו מתקשים לקבל זאת בהבנה והכלה ולרוב זה מפעיל אצלנו כמו שריר, רצון כזה ללמד את הילדים לקח. כשהחלק הזה מתעורר בנו אנחנו רוצים להשליט סדר ומהר. רוצים להפסיק את ההתנהגויות האלו בכל מחיר. לשריר הזה, קוראים רצון נגדי. זה הרצון הזה שמתעורר בנו ובילדים שלנו לעשות דווקא, להתנגד, להתווכח, זה דחף שקיים בכולנו.
אז מהו בעצם הרצון הנגדי הזה? הוא מנגנון של המוח להגיב ולהתנגד למעשה שנעשה בכפייה או שתלטנות. כל אחד מאיתנו לא אוהב שלוחצים עליו או מחליטים לו. המנגנון הזה בגדול נועד לשמור עלינו, ולכן הוא חשוב וחשוב שנכיר אותו.
אז מתי מתחילים לראות את הרצון הנגדי הזה?
רצון נגדי מתפתח בגילאים הצעירים כדי לשמור על הקשר של הילד עם ההורה, על החיבור וההיקשרות עם המבוגרים. הוא מתנגד לכל מי שהוא לא מחובר (מקושר) אליו. לכן הרבה פעמים נראה ילדים שמתנהגים נפלא בבית אבל לא משתפים פעולה עם הצוות החינוכי.
הרצון הנגדי מתעורר כבר כשהתינוקות שלנו בני כמה חודשים. הרבה מההורים ייראו זאת דווקא סביב גיל שנתיים, כשפתאום הילד עם רצון משלו, מתנגד לרצון שלנו ואז יש הרבה ויכוחים, התקפי זעם וכו’. אז ייקראו לזה – גיל שנתיים הנורא, גיל שלוש העוד יותר נורא ומשבר גיל 4…
חשוב שנזכור שככל שהילד מרגיש יותר שאנחנו מנסים להשליט עליו את המרות שלנו, כך הוא לרוב מתנגד יותר…
הבעיה היא שלרוב זה יוצר מעגל קסמים שקשה לנפץ: הילד מביע רצון נגדי – ההורה לוחץ יותר – הילד מתנגד יותר ולרוב זה בסוף מתפוצץ. זה מגיע למריבות, עונשים, איומים וצעקות – משמעת מפרידה שממנה אנחנו מנסים להימנע.
וכמו תמיד, זה עניין של משקפיים. אם אנחנו מבינים שזה דחף שקיים בכולנו, יש לנו יותר יכולת הכלה לכך. ובכל זאת, כמה טיפים קצרים:
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
