יש פחד כזה,
שהילדים שלנו לא יהפכו לעצמאיים.
בחברה היום שמקדשת עצמאות, אינדיבידואליות ונפרדות, מפחדים מההפך. התלות הפכה למילת גנאי כמעט.
זה כמעט מצחיק בעיניי שבחודשים הראשונים ילד יכול לדרוש ולצפות שנאכיל אותו בלי להתלונן או לדאוג מכך שהוא לא עצמאי מספיק ואיכשהו ברגע שהוא לומד לעשות משהו אנחנו מצפים שהוא לא יישען עלינו יותר.
למה בעצם?
אם אני נהנית שבן זוגי מכין לי ארוחת ערב, זה אומר שאני לא עצמאית בהכנת ארוחות הערב? האם זה שאני לפעמים מרשה לעצמי להישען עליו ולהיות בעמדת התלות, לאפשר לו לדאוג לי ולטפל בי הופך אותי לחלשה? הופך אותי ללא עצמאית?
האם אני מאבדת משהו מכל זה?
אני בטוחה שרבים מכם עונים עכשיו בלב – לא.
אז מה הפחד הזה שהם לא יהפכו לעצמאיים? מאיפה הוא מגיע?
הרי כשהם שוכבים ומתבוננים בתקרה או באוניברסיטה ולא מסוגלים לעשות יותר מידי, אף אחד לא מודאג שהם לא עצמאיים מידי.
למה זה מגיע כל כך מהר אחר כך?
למה תינוק צריך לדעת להירדם לבד? מה זה נותן לו?
למה תינוק צריך מרגע שהוא יודע לזחול לצעצוע לעשות זאת ללא הפסקה? זה אסור מידי פעם להגיש לו את הצעצוע?
אני יודעת שאני מציגה לכם כאן הרבה שאלות.
אולי עם רובם אתם אפילו מסכימים, אבל עדיין, החברה לוחצת עלינו לעודד עצמאות ואם אפשר, כבר לפני שבוע להתחיל עם זה.
אני אומרת רגע, חכו עם זה שניה. תנו להם את הביטחון שהם זקוקים לו, את החיבוק, הנחמה, ההישענות עלינו. היא לא נעשית סתם. זה אף פעם לא פינוק, אלא חוסר ביטחון וחוסר בשלות, צורך בתלות, בחיבור ובהזמנה לקשר. עם עידוד, תמיכה וליווי נכונים גם העצמאות תגיע. תאפשרו לה.
תרשו גם לילדים שלכם להרגיש מתי הם מוכנים להחזיק את ההגה בדברים מסוימים ואז שחררו, אבל שחררו באמת ותנו להם להוביל.
מאחלת לכולנו שנאפשר לעצמנו לסובבים אותנו ולילדים שלנו עצמאות אמיתית, שמגיעה מתוך בחירה, מתוך בשלות ומתוך תחושת יכולת ואמונה עצמית ולא מתוך דחיפה או צורך לשרוד במציאות של היום.
עצמאות מתוך חירות וחופש אמיתיים, מתוך אהבה עצמית וביטחון פנימי.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
