לעשות במקום הילד או לתת לו לעשות לבד?

ילדים קטנים זקוקים לנו. זה ברור לנו כשמש הזורחת כשהם תינוקות. איכשהו כשהם גדלים הנוסחה הזו משתנה ואנחנו מתחילים לחפש שיעשו יותר דברים לבד ובעצמאות. אם הילד כבר מוכן לאכול עם כפית, שיאכל לבד. אם הוא יודע להתלבש – שיתלבש לבד, אם הוא יודע לשחק עם עצמו – שישחק לבד.

אבל אני רוצה כאן לתת לכם נקודת מבט אחרת.

הילדים שלנו זקוקים לנו. נשענים עלינו, נעזרים בנו לכל כך הרבה דברים בילדות שלהם. לוויסות, להרגעה, לנחמה, לשינה. אנחנו השמש והירח והכוכבים שלהם. כשאנחנו נענים לצרכים שלהם אנחנו נענים לצרכי התלות שכל כך הכרחיים בקשר בין הורה וילד. כדי להיות הורה מוביל, הילד צריך לדעת שהוא יכול להישען עלינו, ללא מגבלת זמן, ללא תנאים. גם אם הוא יודע לעשות דברים לבד.

אין זה אומר שעכשיו כל דבר שהוא יכול לעשות לבד נעשה במקומו, כי כך אנחנו לא מאפשרים לו לחוות את הדברים בכוחות עצמו. אבל אנחנו רוצים להשאיר ולהזמין את הילדים שלנו להמשיך ולהיות תלויים בנו כל עוד הם רוצים וזקוקים. כשהם מרגישים שבעים ומרגישים שיש להם הזמנה רחבה לתלות, הם מעצמם יבקשו לבד. והם גם ינסו שוב ושוב עד שיצליחו. זו המוטיבציה הטבעית שלנו כבני אדם – לחתור לעצמאות. אבל רק כאשר העצמאות הזו נבנית על בסיס בטוח, על מקום שמאפשר תלות, היא באמת עצמאות פנימית.

לעומת זאת, עצמאות שנדחפים אליה היא עצמאות שנובעת מכורח, לא מנוחות, לא מבשלות ולא מצמיחה, אלא מהבנה שאני חייב להתמודד עם העולם וככל הנראה חייב לעשות את זה לבד כי אין מי שיעשה את זה במקומי או עבורי. אין לי עזרה. או בקיצור ‘אם אין אני לי, מי לי’. קצת עצוב שעבור ילד קטן זו תהיה החוויה, שהוא חייב לעשות לבד אחרת אף אחד אחר לא ידאג לו.

זו גם המהות של ההיקשרות, של החיבור, לתת מענה לצרכים, להיות שם עבור הילדים שלנו, לאפשר להם תלות והישענות עלינו כל עוד הם רוצים בכך.

כל עוד הם צריכים בכך.

עד שהם מעצמם יבקשו – לבד.