במקום להקשיב לבטן, אנחנו פונים החוצה…
בהתחלה, אנחנו לא יודעים הרבה, אז אנחנו קוראים, מתייעצים, מבקשים ומקבלים הרבה תמיכה מהסביבה. אנחנו זקוקים לאישור מהסביבה כדי לדעת שמה שאנחנו עושים הוא נכון. אנחנו נצמדים לטבלאות, לרשימות, להנחיות של אחרים.
במקום להקשיב לאינסטינקטים שלנו, אנחנו מקשיבים לאינסטינקטים אחרים.
אחר כך, כשהם גדלים והאתגרים משתנים, אנחנו פונים לסביבה כדי לשמוע מה הם עשו, מנסים לנהוג לפי הנורמה או ‘מה שנכון’, מנסים לחקות כאלו שלדעתנו הצליחו, מנסים לפעול לפי מה שהצליח לחברה, לקרובת משפחה, לאמא אחרת…
במקום להקשיב ללב, אנחנו מקשיבים לאחרים.
אז רגע,
תעצרו שניה.
למה שלא תעצרו, תקשיבו לתחושות הבטן שלכם? לאינסטינקטים שלכם? ללב?
נכון, אני יודעת שזה מפחיד, אתם לא רוצים לטעות.
זה באמת מפחיד.
אבל חלק מלהיות הורים זה לטעות.
חלק מלהיות הורים זה להקשיב לכולם ובסוף, לחזור פנימה, לבטן, ללב ולפעול משם.
אין ספר הוראות אחד
ואין מתכון אחד להורות
יש את הילד הייחודי שלכם,
את הצרכים שלו
את הרגשות שלו
וכל מה שאתם צריכים, הוא להנמיך את רעשי הרקע, להשתיק את העצות שלא באמת עוזרות או שהופכות לכם את הבטן ולהקשיב.