אין לך שליטה על זה

“אין לך שליטה על זה”.
אני מזכירה לעצמי.
כשהבת שלי מתעוררת לה בפעם המי יודע כמה (באמת, כבר הפסקתי לספור) משתעלת.

הבת שלי חולה, כבר כמה ימים שהיא מנוזלת ממש ולא מפסיקה להתעורר. לא נוחה לה התנוחה, היא לא מצליחה לנשום כמו שצריך והחלק הכי גרוע – השיטה שהכי נוחה לשתינו להרדמה (הנקה) לא כל כך מצליחה כי מרוב שהאף שלה סתום היא לא מצליחה לינוק ברצף. היא מתעצבנת ומתוסכלת ואני איתה.

פעם, הדברים האלו היו גורמים לי להרגיש אמא נוראית. אמא שלא מצליחה לעזור לילדים שלה. הייתי מרגישה ש’מה זה שווה’ אם אני שם איתה בכל הקשיים האלו אם זה בכלל לא פותר אותם.
חשבתי שזו אחריות שלי לפתור כל קושי שיש לילדים שלי בשינה, ועל אחת כמה וכמה כי אני יועצת שינה. אבל האמת היא, שדווקא הלימודים הם מה שהציל אותי ועזר לי.

כי הידע שיש לי כיועצת שינה הזכיר לי כל פעם מחדש על אילו נושאים ותחומים יש לי שליטה בהקשר של השינה ועל אילו לא.

אני זוכרת את הלילות, השעות האלו של לפנות בוקר והימים הקשים בהרדמות שהייתי מתוסכלת מזה שהם לא נרדמים, מזה שהם מתעוררים שוב באמצע הלילה ומזה שהם מאבדים את השינה בשניות. אני זוכרת את התסכול והמחשבות שזה לעולם לא ייגמר.

אני זוכרת שהרגשתי כל פעם כאילו אני מפספסת משהו. היו פעמים כאלו. שבאמת פספסתי. אבל יש גם פעמים שזה פשוט לא בשליטה שלי. שאני לא יכולה להשפיע עליהם בכלל או השפעה מועטת ביותר אם בכלל.

וכשיודעים מה בשליטה שלנו ומה בכלל לא, זה נותן מעט יותר אוויר. מעט יותר מקום להכלה. מעט יותר חמלה כלפי עצמנו. זה לא שאנחנו עשינו משהו לא טוב, אלא זה פשוט משהו שהוא מתמודד איתו כרגע.

התפקיד שלי ברגעים הללו הוא לספק לו את הביטחון, לספק לה את כל הנוכחות והביטחון שהיא זקוקה לו כדי לצלוח ולעבור את הדבר הזה, ולדעת שאמא כאן.

“אין לך שליטה על זה”. אני מזכירה לעצמי.
זה רק עוד שלב שיעבור.
תנשמי.
עוד רגע אתם כבר אחרי זה.