אחד התיאורים הכי עתיקים בסיפור של פרידה מחיתולים הוא לתת פרס כדי לחזק הצלחות. אתם בטח מכירים את זה במונח של ‘פיפי פרס’ או ‘קקי פרס’. הפרס הזה יכול להיות מדבקה, מתנה קטנה, זמן מסך, עוגייה, גלידה ועוד ועוד.
בגדול, זה משהו קטן יחסית שאמור לשמח את הילדים שלנו.
אז למה אני נגד?
אני מאמינה שבתהליך הפרידה מחיתולים, הדבר העיקרי הוא הלימוד של ההקשבה לגוף. ההליכה להתרוקן מתוך מודעות לגוף שלי ולצרכים שלי. ההליכה לשירותים או לסיר צריכה לנבוע מהרצון הפנימי שלהם להרגיש טוב יותר, לתת מענה לגוף שלהם שמאותת להם, או אם תרצו, אפשר לקרוא לזה מוטיבציה פנימית.
פרסים לעומת זאת הם מוטיבציה חיצונית. הם מגיעים מבחוץ והם לא משמרים את הרצון לעשות את הפעולה הזו עבורי אלא עבור משהו שאני אקבל או אשיג מזה. בהתחלה זה על פניו יכול להיראות לא בעייתי. הרי מה הבעיה שאם הוא עשה פיפי בסיר הוא יקבל מדבקה? יש אפילו שיאמרו שלהיפך, זה ייצור לו מוטיבציה לנסות שוב. הם צודקים.
רק את החלק החשוב ביותר הם לא אומרים לכם.
שאם הוא יקבל הפעם פרס, גם בפעם הבאה הוא יצפה לקבל פרס. ואז בעצם נוצרת ציפייה לפרס (חיצוני) בכל פעם שהילד מצליח. אז מצד אחד יש ציפייה למתנה כלשהי כל פעם שהילד מצליח להתרוקן. ואז, מה קורה כשהם מצליחים כמה פעמים ביום? כל הזמן תתנו פרסים / מתנות? ועוד יותר משמעותי, מה קורה כשמפסיקים עם הפרסים? מה התחושה שלהם?
אם המוטיבציה שלהם תלויה בגורם חיצוני, כאשר לא יהיה יותר הגורם החיצוני, גם המוטיבציה עלולה להיעלם וזה יוצר לא פעם תקיעות או רגרסיה בתהליך.
ואם כל זה לא מספיק, הנה הצד השני של המתרס.
אם כשהילדה שלכם מנסה להתרוקן בשירותים ומצליחה היא מקבלת פרס. מה לגבי הפעמים שהיא מנסה ולא מצליחה? (יצא לה בתחתונים, לא הספיקה להגיע, ניסתה לעשות ולא יצא כלום)? אם הילדה לא מקבלת פרס היא מבינה שהניסיון הזה לא שווה, או לחלופין שווה הרבה הרבה פחות מאשר כשהיא מצליחה.
אז גם אם מסתכלים רק על החלק הזה, הוא בפני עצמו נוגד לגמרי את התפיסה שלי (והתפיסה ההיקשרותית בכלל).
ומה התפיסה שלי אומרת אתם שואלים?
אני מאמינה שהילדים שלנו בתהליך הפרידה מהחיתולים בעצם לומדים משהו חדש. לומדים להתנהל בלי חיתול, לומדים להתרוקן בצורה אחרת מזו שהכירו עד כה, לומדים להקשיב לגוף שלהם. המון דברים חדשים, שדורשים מהם את המוטיבציה הפנימית שלהם. החיזוק צריך להגיע מהניסיון, מהדרך ולא רק מהתוצאה (אם הצליחו או לא). בעיניי זה שיעור שרלוונטי לכל תחומי החיים ולא רק לפרידה מחיתולים (אבל בזה אנחנו מתעסקים כרגע )
אז בפעם הבאה שאתם, או סבא וסבתא מציעים פרס כדי שהילד יישב בסיר או בשירותים, הלוואי והפוסט הזה יקפוץ לכם בראש ותעדיפו לעודד אותם להקשיב לגוף שלהם, לעצמם ולא לגורמים חיצוניים שייעלמו ברגע שדברים קצת יתבססו.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
)
