נכון שתמיד עולה השאלה של איך להציב גבולות?
ראשית אני רוצה לתת כמה עקרונות מנחים:
* כשאנחנו מציבים גבול ובכלל בכל מצב שבו אנחנו בתקשורת עם הילדים שלנו, נשאף לדיבור מכבד ואינטימי. כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו.
גם כשאנחנו מציבים גבול, נשתדל לא ליצור ריחוק או פרידה בעת הצבת הגבול. מה הכוונה? אמנם הילד יכול לעשות משהו שממש מפריע לנו או מעצבן אותנו אבל גם אם זה המצב, לא נשדר או נשתמש במילים שעלולות לגרום לילד שלנו לחשוב שאנחנו לא אוהבים אותו יותר. ואולי אפילו להיפך – למרות הכעס ולמרות ההתנהגות הלא רצויה, נזכיר לילדים שלנו שאנחנו אוהבים אותם. אפשר להגיד שההתנהגות לא מקובלת עלינו אבל להרגיע אותם שהקשר שלנו איתם יותר חשוב מכל התנהגות.
כשאנחנו מציבים גבול נשתדל לעשות זאת בצורה ברורה, אך ללא הרמת קול וללא משמעת מפרידה (בלי איומים, בלי צעקות, בלי עונשים)
נשמע קשה?
אז איך בכל זאת מציבים גבול?
קודם כל מבינים שהילדים שלנו מבינים מאוד מהר מה מותר ומה אסור. יחד עם זאת, בגילאים הצעירים הם מונעים מדחפים ולא מסוגלים להיות בשליטה עצמית (זו מתחילה להתפתח סביב גיל 5-6 ואצל ילדים רגישים מתחילה רק לקראת 7-8 שנים!). אם כך, אם הם לא מסוגלים להימנע ולהתאפק, מה אפשר לעשות? לחזור על עצמנו שוב ושוב, לעזור להם להתרחק ממצבים מסוכנים, אבל בעיקר יותר מהכל – נשאף ל:
משמעת עצמית ושליטה עצמית שלנו.
אם אנחנו לא ניתן לסיטואציה ולהתנהגות לסנוור אותנו, נזכור שבפנים הילדים שלנו רוצים להיות טובים עבורנו, הם רוצים לשמח אותנו ולפעמים הם פשוט לא מצליחים, משהו לא מסתדר להם בעולם (ולרוב זה יותר ממשהו אחד), נהיה בחמלה ובהבנה אליהם במקום ברצון לשלוט בהם ובהתנהגות שלהם.
כשאנחנו מצליחים להבין שהבשלות והיכולת לשליטה עצמית מגיעה בהמשך, נוכל לנשום עמוק, להציב גבול בצורה מכבדת ועדיין ללמד אותם מה רצוי ומה פחות בעינינו.