תגידו, יש עליכם טיימר?

“יש לי רק חודשיים לגמול אותו.”

“הוא חייב להיות גמול עד גן עירייה”

“אני חייבת לסיים עם זה לפני הלידה / מעבר דירה / כניסה לגן”

מוכרים לכם המשפטים האלו?

המכנה המשותף לכל אלו, הוא מדד הלחץ שהטיימר הזה שם עליכם.

אתם חייבים, פשוט חייבים לסיים עם זה עד… X.

למה?

מה יקרה אם לא?

זה בסדר שיש לנו שאיפה או מחשבה מתי להתחיל או לסיים את תהליך הפרידה מהחיתולים.

אבל וזה אבל חשוב:

תהליכים לא בדיוק עובדים ככה. אם אני מקדישה חודשיים לתהליך הפרידה מהחיתולים של הילד שלי, או שזה יעבוד בטווח הזמנים הנ”ל או שלא. אין בטוח.

מה הטיימר הזה כן עושה?

הוא שם אתכם בלחץ,

הוא שם לכם בראש שאתם צריכים לראות תוצאות ומהר

הוא מכניס אתכם למחשבות שליליות על מה יהיה אם לא תספיקו (לא ייכנס לגן, יהיה היחיד שיפספס ועוד ועוד)

ומה עוד הוא עושה?

הוא הופך אתכם ללחוצים נורא ליד הילד שלכם.

והילד שלכם, הוא מכיר אתכם. הוא יודע לזהות עליכם אם אתם מאוכזבים, מבואסים, כועסים, מתוסכלים גם ללא מילים.

וזה משפיע עליו. על הרצון שלו, על המוטיבציה.

הוא מרגיש שהוא לא עומד בציפיות, מאכזב, נכשל.

אז זה מגביר גם תסכול אצלו.

אולי גם מעורר חששות ופחדים.

וכולנו יודעים, תסכול + חששות + פחדים = מתכון מנצח להתנגדויות, רגרסיות והתקפי זעם.

וכך, אנחנו מקבלים במקום תהליך מעצים, רגוע ונעים, תהליך לחוץ, מתוח, שיוצר הרבה עומס רגשי עליכם ואולי עוד יותר על הילד שלכם

אז מה עושים?

•  מתחילים את התהליך ונושמים.
•  לוקחים בחשבון שזה לוקח זמן.
• ואם אפשר, משתדלים להימנע מלשים על עצמכם (ובאופן ישיר גם על הילד שלכם) כל מיני טיימרים מלחיצים שיפריעו לכם להתרכז בלימוד החדש שהילד שלכם רוכש.
• להימנע מטיימרים שיפריעו לכם להתרכז במה שבאמת הכי חשוב – הילד שלכם עובר עוד שלב לקראת העצמאות שלו.
•  ובעיקר, להימנע מטיימר שיביא לכך שהתהליך הזה יהפוך לתהליך מרחיק במקום תהליך שמקרב ומעמיק עוד יותר את ההיקשרות ביניכם.