בואו נקרא לזה פרידה.. פרידה מחיתולים ולא גמילה.
כי כשאנחנו אומרים פרידה, אנחנו מבינים שמדובר בתהליך ולא במשהו חד ומהיר.
כי כשאנחנו אומרים פרידה, אנחנו מסתכלים בחמלה והבנה על מה שקורה ולא כעל משהו שהוא בעייתי כמו גמילה.
כי להגיד גמילה זה אומר שיש התמכרות.
כי להגיד גמילה אומר שאי אפשר בלי.
כי להגיד גמילה זה אומר שיש בעיה.
אז בואו נקרא לזה פרידה.
פרידה ממה?
פרידה ממקור ביטחון שליווה את הקטנטנים שלנו תקופה ארוכה. מרבית התינוקות היו עם חיתולים מיום לידתם ועד לרגע שבו החלטנו אנחנו שהגיע הזמן להיפרד. רובם לא מבלים כמעט ללא חיתול כיוון שזה יותר נוח, פחות מלכלך ובואו נודה על האמת, גם פחות התעסקות מאשר אם היו ללא חיתול מההתחלה.
אז יש פרידה.
בואו נקרא לזה פרידה.
כי כשאנחנו מבינים שמדובר בפרידה, אנחנו לרוב מבינים שמדובר בתהליך הדרגתי וכך גם נבצע אותו. כשיעלו אתגרים כאלו ואחרים סביר שיהיה לנו יותר אורח נשימה, יותר סבלנות, יותר הבנה כלפי מצבים שייתכן והיינו יותר מתוסכלים מהם אם לא. כשאנחנו מבינים שמדובר בפרידה, אנחנו מאפשרים לרגשות שונים לעלות, גם אצלנו וגם אצל הקטנטנים שלנו. כלומר, אנחנו מבינים שמעבר לתהליך הפיזיולוגי, מתקיים תהליך רגשי (ואם תשאלו אותי, הוא בעצם מוקד העניין).
בואו נקרא לזה פרידה.
כי כשמדובר בפרידה, אז יש רגעים של עליות וירידות, יש מציאות חדשה בלי, אבל בעיקר יש הבנה. יש חמלה. יש למידה. של שני הצדדים. שלנו ההורים – ללמוד לשחרר ולתת לילד להוביל ושל הילד – ללמוד להקשיב לגוף שלו, לאיתותים שהגוף שלו מוסר לו. וכשיש למידה, אז יודעים שזה לוקח זמן, יודעים שזה לא מיידי ויודעים שלפעמים גם יש פספוסים. ואז קל יותר להתמודד.
בואו נקרא לזה פרידה. כדי לכבד את הילד שלנו. כי הוא לא מכור לשום דבר. כי זה לא נעשה מתוך בשלות (הוא גם לא אבוקדו או בננה), אלא הוא נפרד מהשלב הזה, כדי להתקדם לשלב הבא. הוא עובר וגדל עוד שלב בדרכו לעצמאות נוספת. וכמו שפרידה מהגן לקראת כיתה א’ יכולה להיות מאתגרת אבל גם מרגשת, אז גם כאן, עם המשקפיים הנכונות גם התהליך הזה יכול להיחוות ולהיראות מעצים, מרגש ומספק.
אז בבקשה מכם,
אפילו אם תיישמו רק חלק ממה שכתבתי כאן, החלק הכי חשוב שאני רוצה שתקחו, הוא שאפשר להסתכל על זה בעיניים טובות, כתהליך בלתי נפרד מהגדילה וההתפתחות של הילד שלנו. ואז – באופן טבעי, נקרא לזה פרידה ולא גמילה מחיתולים. נכון שזה פשוט? – פרידה מחיתולים.
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
