איזה פחדים התפתחותיים חשוב שתכירו? אני אקדים ואומר שלפעמים זה נראה כאילו פחדים “צצים” משום מקום: רגע אחד התינוק חייכן לכולם, וברגע השני הוא צורח כשסבתא מתקרבת. רגע אחד הפעוט גיבור, וברגע השני הוא מפחד מהשואב אבק. אבל זה לא סתם, הילד שלך לא מפחד סתם. הפחדים האלו יכולים להיות חלק מההתפתחות הרגילה והטבעית של ילדים וחשוב שנכיר אותן. ***דיקסליימר
כמה מילים על רגישות גבוהה ועל ילדים רגישים: לא סתם הנושא של רגישות גבוהה מעסיק אתכם כל כך 🥰 היום אחד מכל חמישה הוא אדם רגיש מאוד 😇 המאמר הזה יהיה בפוקוס על הילדים שלנו ולכן אני אתמקד בתיאור היום במונח ‘ילד רגיש מאוד’ או ‘ילד עם רגישות גבוהה’ אז מה זה בעצם ילד רגיש? אני יוצאת מנקודת הנחה ששמעת
המשפטים שאת אומרת לעצמך וממש עלולים לקלקל לכם את תהליך הפרידה מחיתולים: “אין היא קטנה מידי” “אם היא מפספסת, היא בטוח לא מוכנה” “הוא לא יודע לשחרר” “קקי זה עסק מסובך” “זה בטוח יעבור קשה” “אם נתחיל עם סיר נצטרך שתי גמילות, אין לי כוח לזה” “אם הוא לא מבקש, אני לא מתחילה, ממש חסר לי עכשיו הפיפי בכל מקום
זה מה שקורה לילד שלך כשהוא בטנטרום והוא נשאר לבד: רמת הסטרס שלו עולה בעוד שרמת הביטחון שלו בעולם ובך יורדת ילד בטנטרום הוא ילד מוצף. הוא ילד שהכל היה עבורו קצת יותר מידי. הוא ילד שהעומס הכריע אותו. מה שהוא הכי זקוק באותו הרגע הוא למבוגר מיטיב שישמור עליו, יגן עליו, יאהב אותו ויעזור לו להתווסת ולהירגע. אם את
למה כדאי לאפשר לילדים להתחפש כל השנה? קצת רקע תיאורטי כדי להגיע לפואנטה: סביב גיל 2.5 מתפתח אצל הילדים המשחק הסוציו דרמטי (אותו המשחק נקרא גם משחקי תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחק דמיון ומשחק ‘בכאילו’). המשחק הזה מאפיין את הגיל הרך ונמשך לפחות עד גיל 6. דרך המשחק הזה הילד יכול לדמיין שהוא מישהו אחר, לבטא את עולמו הפנימי, את מחשבותיו ורגשותיו בצורה בטוחה ובתוך גבולות
זה לא קרה לילד שלך כל הקיץ ואז פתאום זה קרה. הוא נכנס לגן והתחיל לפספס. פתאום יש מלא יציאות של פיפי בכל מקום. בגן, בבית וזה פתאום מרגיש כאילו משהו קרה. כאילו משהו השתבש והשתנה. אז מה קרה שם? אני כותבת על זה המון, אבל לטובת אלו שעוד לא מכירים ולמרות מה שנראה לרוב, תהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך
“אני לא רוצה ללכת היום לגן”, אמר ברי. ”אני רוצה להישאר איתך ועם אבא ועם גאיה בבית”. ברגע הראשון, הלב שלי מתכווץ. ”אבל הוא אוהב ללכת לגן”, אני חושבת לעצמי. ”נכון, אבל הוא אוהב יותר את בני המשפחה שלו, שאליהם הוא מקושר”. עולה בי קול פנימי נוסף. הנשימה חוזרת. הלב מתרחב, הוא מביע רצון להישאר מחובר ומקושר אליי. אלינו. הוא
הוא אפילו לא הסתכל אחורה. חיכיתי לראות אם הוא יסתובב, יגיד משהו, אבל לא. הוא פשוט המשיך ללכת ולשחק עם החברים. מכירים את הילדים שנכנסים לגן ואפילו לא מסתכלים אחורה? ככה הבן שלי היה השבוע בגן שלו. זה גן שהוא הולך אליו כבר שנתיים, הוא מכיר את הצוות היטב ומרגיש שם בבית. אבל זה לא תמיד היה ככה. בתחילת הדרך
מה בכי בכניסה לגן אומר? אם אתם הורים שחוששים מהכניסה לגן ובעיקר סביב הבכי בכניסה, זה המאמר בשבילכם! אני זוכרת את הפעם הזו שנפרדתי מהבן שלי בכניסה לגן, הוא הלך לגננת בשמחה, אבל כשהוא הבין שאמא לא נכנסת הפעם, העיניים שלו התמלאו דמעות. פייר? גם שלי. חייכתי אליו, שלחתי לו נשיקה באוויר ואמרתי לו שאאסוף אותו אחרי ארוחת הצהריים. אני
