אמא פנתה אליי ושאלה: “מה הסיפור עם זה שתינוקות לא אוהבים לישון לבד במיטה?” אני אמרתי לה שבעיניי זה לא שהם לא אוהבים לישון לבד במיטה, אלא שהצרכים שלהם, גוברים על היכולת או הבחירה בכך. ובתור הורים, בחרנו, התחייבנו עוד לפני שהילדים שלנו הגיעו לעולם – שניתן מענה לצרכים שלהם, גם לפיזיים, אבל לא פחות מכך – לצרכים הרגשיים שלהם.
למה אני לא מאמינה בפרסים? אחד התיאורים הכי עתיקים בסיפור של פרידה מחיתולים הוא לתת פרס כדי לחזק הצלחות. אתם בטח מכירים את זה במונח של ‘פיפי פרס’ או ‘קקי פרס’. הפרס הזה יכול להיות מדבקה, מתנה קטנה, זמן מסך, עוגייה, גלידה ועוד ועוד. בגדול, זה משהו קטן יחסית שאמור לשמח את הילדים שלנו. אז למה אני נגד? אני מאמינה
למה שלב ההכנה הוא כל כך חשוב עבור הילדים? הפעם – קצר וממוקד 🙂 ההכנה נועדה לאפשר לכם להלהיב את הילד על התהליך, ליצור לו עניין בנושא ולהכין אותו לקראת הבאות. כפי שאתם עושים זאת באופן שוטף ביומיום לפני פרידות, לפני נסיעות, לפני שמגיעים אורחים או לקראת ההליכה הביתה מחברים, כך גם בתהליך כל כך משמעותי כמו הפרידה מהחיתולים. ההכנה
מכירים את זה שהילד עשה משהו לא בסדר? ומה שהייתם רוצים זה שהוא יתנצל? יבקש סליחה? אז זהו שזה לא עובד ככה אצל ילדים קטנים. לילדים קטנים אין את ההבנה של ‘צריך’, ‘מנומס’ או “ככה נכון”. הם פועלים מתוך רגש ודחפים ומתקשים לווסת את עצמם. הם לא מבינים שאם דרכו על מישהו אז ‘מנומס’ להתנצל ואם נכנסו במישהו תוך כדי
הנטייה הטבעית של כולנו היא להיות מחוברים, מקושרים, יחד. לכן, כאשר מתעוררת בגוף שלנו בהלה, המטרה הראשונית שלנו היא להתחבר, להיות בקשר וחיבור עם דמות שתשרה עלינו רוגע, ביטחון. אצל הקטנים שלנו, זה קצת יותר מסובך, חלקם יודעים וחלקם לא יודעים לדבר ולבטא את מה שהם מרגישים. מערכת הבהלה שלהם מתעוררת והם ישר מחפשים דמות קרובה ובטוחה להישען עליה. אחד
יש פחד כזה, שהילדים שלנו לא יהפכו לעצמאיים. בחברה היום שמקדשת עצמאות, אינדיבידואליות ונפרדות, מפחדים מההפך. התלות הפכה למילת גנאי כמעט. זה כמעט מצחיק בעיניי שבחודשים הראשונים ילד יכול לדרוש ולצפות שנאכיל אותו בלי להתלונן או לדאוג מכך שהוא לא עצמאי מספיק ואיכשהו ברגע שהוא לומד לעשות משהו אנחנו מצפים שהוא לא יישען עלינו יותר. למה בעצם? אם אני נהנית
רובנו, כאשר הילדים שלנו מתנהגים לא לרוחנו מתקשים לקבל זאת בהבנה והכלה ולרוב זה מפעיל אצלנו כמו שריר, רצון כזה ללמד את הילדים לקח. כשהחלק הזה מתעורר בנו אנחנו רוצים להשליט סדר ומהר. רוצים להפסיק את ההתנהגויות האלו בכל מחיר. לשריר הזה, קוראים רצון נגדי. זה הרצון הזה שמתעורר בנו ובילדים שלנו לעשות דווקא, להתנגד, להתווכח, זה דחף שקיים בכולנו.
אז אם אנחנו עוסקים באתגרים ובמשקפיים, הפעם אני רוצה לשים לכם עדשה עמוקה ורחבה על מה אנחנו מעבירים לילדים שלנו באופן מודע ושאינו מודע. כשהילדים שלנו נתקלים באתגרים אנחנו מתוך אינסטינקט הורי רוצים לעזור להם, לגונן עליהם, לפתור להם את הקושי. זה הרגש הכי טבעי שיש. זה יכול לקרות כשהילד מנסה לפתוח קופסה ולא מצליח, כשהוא מנסה לטפס על סולם בגן
רגשות. על רגשות יש לי כל כך הרבה מה לומר (ככה זה כשאת גם אשת טיפול, גם מדריכת הורים וגם אדם סופר רגיש ומחובר לרגשות( אבל הפעם בחרתי דווקא להציג בפניכם מושג מהגישה ההיקשרותית. אז לפני שנדבר עליו ועל הקשר שלו לרגשות, אני רוצה לבקש מכם לשאול ולזהות בעצמכם עם אילו רגשות קשה לכם. האם אתם אנשים שחווים הכל בעוצמות
