הנושא הזה קרוב לליבי במיוחד. הוא כל כך חשוב בכל היבט ותחום בחיים שלנו ושל הילדים שלנו ובעיניי ממש יכול לעשות את ההבדל בין תהליך פרידה מחיתולים לתהליך שמותאם לכם ולקצב שלכם, לכם ולילדים שלכם. לעשות את ההבדל בין תהליך שחייבים לעבור לבין תהליך שהופך להיות אבן דרך משמעותית, מעצימה וחשובה בהורות שלכם ולילדכם בהתפתחות שלו. סקרנתי אתכם? כבר ניחשתם על

לפעמים, כל מה שאנחנו רוצים הוא למצוא את המילים הנכונות… אנחנו מאוד רוצים להצליח. אנחנו משתדלים, מנסים, מקווים. ואז מתפלקת לנו מילה. מילה אחת. מילה שיכולה לערער את כל מה שבנינו עד כה. לפעמים אנחנו פשוט לא שמים לב למילים שאנחנו משתמשים בהם. לא נותנים את הדעת ותשומת הלב לכמה שינוי עדין וקטן במילים יכול לעשות את ההבדל. לפעמים זו

מכירים את המשפט הזה? מי מכם חשב או שמע אותו או אפילו השתמש בו? בטוחה שרובכם. הפעם אני רוצה להאיר נקודה נוספת על שפה בזמן הפרידה מהחיתולים. קודם כל שימו לב למילה גדול (שאני אישית ממעיטה להשתמש בה, כי כל גדול או קטן הוא ביחס למישהו אחר, הילד שלכם כבר ‘גדול לחיתול’ אבל ביחס אליכם הוא קטן, נכון?). אם בפוסט

האם באמת צריך את כל אלה כדי להתחיל? אולי השאלה שחוזרת על עצמה הכי הרבה לפני שמתחילים תהליך פרידה מחיתולים הוא עניין ה-בשלות, או אם תרצו – סימני המוכנות לפרידה מחיתולים. חלק מסימני המוכנות מגיעים ומופיעים בגילאים ממש צעירים וחלקם מגיעים בשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות. אין זה אומר שחייבים לחכות להופעתם של כל הסימנים כדי להתחיל את התהליך. עכשיו אציג

“יש לי רק חודשיים לגמול אותו.” “הוא חייב להיות גמול עד גן עירייה” “אני חייבת לסיים עם זה לפני הלידה / מעבר דירה / כניסה לגן” מוכרים לכם המשפטים האלו? המכנה המשותף לכל אלו, הוא מדד הלחץ שהטיימר הזה שם עליכם. אתם חייבים, פשוט חייבים לסיים עם זה עד… X. למה? מה יקרה אם לא? זה בסדר שיש לנו שאיפה

”אני מחכה לגיל שנתיים וחצי, לפני זה הוא לא יהיה מוכן”. “אין מצב שבגיל שנה וחצי אפשר להיות בלי חיתול בכלל”. “רק ילדים שמפשפשים אותם מגיל ממש צעיר יכולים להיות בלי חיתול מגיל מוקדם”. באמת? אז האם יש גיל שבו נכון להתחיל? מסתבר בעצם שלא. למה? כי ילדים יכולים להתמודד עם הצרכים שלהם בלי חיתול מהיום הראשון שנולדו. הכל עניין